פסק-דין בתיק ע"א 3857/06

השופט י' כהן:

1.       המערער והמשיבה קרובי משפחה הם. המשיבה היא דודתו של המערער.

2.       בשל קשיים כספיים אליהם נקלעו בנה של המשיבה וכלתה (יוסי ואתי), המערער הלווה להם סכומי כסף, והוסכם כי המשיבה תשעבד את דירתה לשם הבטחת פרעון ההלוואה שהמערער נתן לבנה ולכלתה.

3.       דא עקא, שבמקום לערוך הסכם לשעבוד הדירה, כך שניתן יהיה לרשום משכנתה, כפי שדרוש בעת שעבוד מקרקעין, הצדדים ערכו בתאריך 10.9.2003 חוזה מכר. לפי חוזה זה, המשיבה מכרה את הדירה למערער תמורת סכום השווה ל- 150,000 דולר. הצדדים לא נקטו בצעדים לביצוע ההסכם, ואף לא דיווחו עליו למנהל מיסוי המקרקעין, וממילא המערער לא שילם למשיבה סך 150,000 דולר.

4.       בתאריך 17.9.2003, דהיינו שבוע ימים לאחר כריתת ההסכם, נעשה בין הצדדים מסמך האומר כדברים הבאים:

"1.     בקשר להסכם מכר מקרקעין שנחתם בנינו בתאריך 10.9.2003 (להלן: "ההסכם") הננו להבהיר כדלקמן:

2.       ההסכם ייחשב כבטל ומבוטל במידה והמוכר יחזיר לקונה סך של 400,000 ש"ח, עד לשנתיים מיום ההסכם.

3.       במידה והסכום כאמור לא ישולם לקונה, בפרק הזמן כאמור, הקונה יאפשר למוכר למכור את הדירה לצד ג' ולהשיב את סכום החוב, במידה והמוכר יעשה שימוש באפשרות זו, תינתן לקונה המחאת זכות לקבלת התמורה עבור הדירה מידיו של צד ג'.

4.       במידה ובתום שנתיים, הסכום שיוחזר לקונה יהא גדול מ- 300,000 ש"ח, הקונה מבטל את הערת האזהרה, ומקבל לידיו ארבעה שיקים שווים המכסים את יתרת החוב.

5.       תשלומי המשכנתא ישולמו על ידי המוכר במשך פרק הזמן של השנתיים ו/או עד בכלל."

          על נוסח זה חתמו המערער מחד גיסא והמשיבה מאידך גיסא.

5.       בנה של המשיבה לא שילם למערער את חובו, ועל כן הגיש המערער תביעה נגד המשיבה לבית המשפט קמא, ועתר לכך שהמשיבה תחויב לשלם לו סך 400,000 ש"ח.

          המשיבה הכחישה את תביעת המערער, ובין היתר טענה, כי בנה וכלתה ביקשו כי תשעבד דירתה לטובת המערער על מנת להבטיח פרעון הסך 90,000 ש"חבלבד, הא ותו לא, אלא שבדיעבד התברר לה כי בנה וכלתה רימו אותה. אציין, כי בבית המשפט קמא העידו בנה וכלתה של המשיבה, ואכם אישרו כי רימו את המשיבה.

          מכל מקום, בית המשפט קמא דחה את תביעת המערער, ומכאן הערעור שלפנינו.

6.       כבר בתחילת ישיבת בית המשפט קמא, שנועדה לשמוע הראיות בתביעת המערער, אישר בא כוח המערער בתשובה לשאלת בית המשפט, כי ההסכם שנכרת בין המערער והמשיבה "הינו למעשה הסכם משכון, שנועד להבטיח את התשלום של ה- 400,000 ש"ח". ב"כ המשיבה לא חלק על כך וטען כי זו הייתה טענת המשיבה מלכתחילה.

          בפסק הדין דן בית המשפט קמא באריכות (ולטעמי באריכות יתר), בכך שהמשיבה כלל לא התחייבה לשלם למערער סכום כסף ולא קיבלה על עצמה להיות ערבה לחוב. בית המשפט קמא הוסיף ודן בכך שההסכם המכר שנכרת בין הצדדים הוא הסכם בטל משום שנכרת למראית עין, ולדעת בית המשפט קמא, תרופתו של המשיב הייתה בנקיטת הליכים למימוש הבטוחה שניתנה לו. כמו כן התייחס בית המשפט קמא לטענת המשיבה, כי הוטעתה לחשוב שהיא מתבקשת להעמיד דירתה כבטוחה להבטחת פרעון חוב בסך 90,000 ש"ח, ובטענת המשיבה כי חוב זה נפרע ועל כן הבטוחה איבדה את נפקותה.

7.       בפנינו טען ב"כ המערער, כי שגה בית המשפט קמא בפסק דינו, שכן לדעת ב"כ המערער, חובת המשיבה לפרוע את החוב בסך 400,000 ש"ח למערער נובעת מאותו מסמך שנעשה בין הצדדים בתאריך 17.10.2003. לטענת ב"כ המערער, לא יהיה זה נכון להפנות את המערער לנקוט בהליכים למימוש משכון, שהרי אין בידו הסכם משכון, וברור מלכתחילה שדרך זו חסומה בפניו.

8.       לעומת טענת המערער טען ב"כ המשיבה כי אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט קמא, ויש להותירה על כנה.

9.       הנני סבור כי אין כל מקום להתערב בהחלטת בית המשפט קמא, ואם תשמע דעתי, דין הערעור להידחות, ולהלן אבהיר טעמי.